מספרים על כפיר

נעמה דופלט

​

הדייט הראשון שלנו כשנפגשנו בכיכר ציון ואיחרתי לו ואז ראיתי אותו מרחוק מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון השני ולא ידעתי איך לקרוא לו לבוא אבל אז הוא ראה אותי והלכנו לשבת בבית קפה יפה וחמוד בעיר שלא הכרתי אבל שכל כל אפיין אותו ואז העיפו אותנו מהמסעדה כי סגרו אותה מוקדם כי היה אירוע ולא רצינו לקום עד שבאמת העיפו אותנו כבר ואז הלכנו והלכנו והוא הכיר לי את הבית קברות הישן של הערבים שבכלל לא הכרתי ואז הלכנו והגענו לחומות והתחלנו ללכת על החומות והלכנו מלא ממש והוא הסביר לי על כל ההסטוריה ועל מה שרואים משם ופתאום עצרנו באיזה מקום וראינו רחפן של המשטרה שנמצא שם וחיכינו מלא עד שהטיסו אותו סוף סוף והוא לא הבין למה אני מתלהבת כאילו אני לא בחיל האוויר ומתלהבת מכל דבר שעף ואז המשכנו ועצרנו לשבת קצת מעל שער שכם והוא אמר לי שהוא חושש מהתפקיד של הקצין כי הוא צריך להסביר דברים ולהיות בטוח בעצמו ואחד שיודע והכרתי לו את המשפט נכון או לא נכון חרטט בביטחון והתאמנו על זה כל אחד בתורו כאילו הוא מסביר על המקום
ואז המשכנו והחלטנו לרדת אז ירדנו בתוך השוק הערבי וזה היה מפחיד רצח והתקרבתי אליו שיגן עליי כאילו אני מכירה אותו שנים ואז הגענו לכותל הקטן והוא נכנס לשם והתפלל ואז אמרתי לו שבא לי כבר ללכת אז הלכנו דרך הכותל וחזרנו דרך הרבוע היהודי ועצרנו לקנות גלידה ואז המשכנו דרך ממילא והוא הסביר לי על הגקט עור שלו וכמה שהוא לא אוהב מותגים וצחק על הנורת׳ פייס שלי ואז עלינו לכיוון הרכב והוא שאל אותי אם בא לי להקפיץ אותו ואמרתי לו שבאתי שניה אחרי להציע לו את זה והוא ביקש שאקח אותו לשיעור נהיגה של האופנועים 
בדרך דיברנו על כל הטעם המוסיקלי שלנו ועל המכינות שהיינו בהם ועל כמה אחים יש לכל אחד כי משום מה שכחנו לשאול את השאלה הבסיסית הזאת במשך כל היום

נעמי גולדשמידט

​

"עבודה הבורא היא החרות האמיתית,
וההשפלה לפניו היא הכבוד האמיתי" (ריה"ל)

כלומר – מה שבאמת מוטל עלינו עול
אך למעשה זוהי חרות,
וזהו עולם של אמת.

ההשפלה לפניו כלומר שפלות הרוח והענווה לפני הקב”ה
היא הכבוד האמיתי.

המשמעות
לחיות בחרות
היא להיות מוכן לתת
במסירות
לא כדי למות
כדי להחיות !
כדי לעזור, לבנות
להירתם, לעשות טוב!
כפיר יצחק
כך חי!
בחייו!!🇮🇱
נתן, שימח וויתר
היה בן חרות אמיתי
כי ראה את האחר
בה בעת היה
משוחרר ומחובר
משוחרר ממה יגידו
ואיך דברים יראו..
משוחרר מאני ואני..
ומחובר לנצח לחסד,
לבורא
כל כך היה משוחרר
ומחובר
שהיה מוכן למסור את חייו.
כפיר נהרג שמח!
בתקופה של אהבה גדולה
מחובר לערכים גדולים
לריבונו של עולם
לאדמת הקודש,
לחייליו.
למפקדיו,
מחובר למשימה עליונה להגן על עם ישראל.
את נפשו הוא מסר לפני גופו
הנתינה שלו היתה טוטאלית
לכן 
כפיר זכה להיות בעל חרות✨
לעולם יהיה חרוט
בליבנו ♥️
ולכן לכפיר
הכבוד האמיתי

שי דופלט

​

"נו, דיברת עם כפיר? התקשר?"
זו שאלה ששאלתי הרבה את נעמה מאז הכניסה לעזה, כל כך חיכינו לך כפיר שתגיע, או אפילו טלפון שיעדכן שהכל בסדר ושמנצחים..

את כפיר פגשתי לראשונה בשבת אצל ההורים – ישנת בספה, וראיתי אותך מרחוק.. רצתי לחדר וסיפרתי לשירה שאתה פה, ואיזה מגניב סוף סוף לפגוש אותך... ממש התלהבתי!
אחרי כל הסיפורים עליך ואחרי שכל המשפחה ראתה אותך עוד הרבה קודם, כי אנחנו אלה שגרים רחוק ותמיד פספסנו אותך כשבאת.

לא בדיוק פספסנו, תמיד ידענו כשאתה מגיע, תמיד ראינו אותך במצלמה ותמיד דאגת להשאיר לנו שם איזה מסר – תנועות "שלום", פרצופים, סתם שטויות.

ודיברנו, ואני זוכר את החיבוק הראשוני שנפגשנו, ואת האושר שאתה מצטרף למשפחה שלנו, זוכר את החיוך שלך, את הקלילות, את הצחוקים על נעמה ועל כולם בתכלס..

ונכנסת למשפחה, והיית כל כך מרכזי אצלנו ובשילוב לזה הצלחת גם להיות ההוא הביישן, שלא מחפש להיות המרכז למרות שאתה כזה.

תמיד הגשת יד לעזור, בכל דבר ולכל אחד שצריך.

וזרמת... הייתה לך את הזרימה הזאת לבוא ולעשות הבדלה אצלנו ככה בבית, כשכולם מסתכלים עליך ודוחפים אותך לזה, ושיחקת עם כולם (כולל ההורים!), ולא היה נראה לך בכלל מוזר, כי היית כבר חלק מאיתנו.

יום לפני המלחמה, היה לכם "וורט" אצלנו – לך ולנעמה – איך שמחתם! ואיך שמחנו בשבילכם!
צילמתי אתכם, איזה 40 תמונות אותו דבר, ואמרת לי "נו כמההה?" אבל נשארת שם לשבת, אולי הרגשת שצריך שיהיה לכם עוד תמונות אחרונות.

איך הייתם מאושרים יחד אתה ונעמה! כל הזמן היא דיברה עליך בהתרגשות ועם עיניים מלאות שמחה וטוב, שמראות שהיא במקום הכי מאושר בחיים.

במלחמה, נעמה קראה לי ולשירה והראתה לנו את השעון שהיא קנתה לך, ליום הולדת, לחתונה.. התרגשנו. זה ממש קרם עור וגידים שייכנס לי עוד גיס אהוב למשפחה. 

והייתם צריכים לגור לידינו.. ברחלים, איך התרגשנו! היה לנו חיבור ממש טוב איתך ועם נעמה, ולא יכלנו לחכות כבר..
תכננו שבתות יחד, דמיינו איך תקפצו אלינו בערבים ככה סתם, ונהיה חברים עוד יותר טובים.

שירה מספרת, שבזמן שהקפיצו אותך בשמחת תורה, שיחקת עם רועי וצחקת איתו, זה הרגיע אותך, ונתן אווירה טובה יותר עם כל הלחץ... ממש עצוב שלא תראה אותו גודל, אבל נחנך אותו להיות כמו דוד כפיר, השמח והאדם הטוב שראה את כולם ועזר לכולם תמיד, כמו הדוד שצחקתם יחד בפעם האחרונה שנפגשתם.

ביום שלישי רויטל התחתנה, השתתפת בספירה לאחור (מספר 7) בלי ידיעתך בכלל, ובחתונה חיכינו לך שתגיע... הבאנו לך בגדים, והסתכלנו לדלת כל הזמן בתקווה שתופיע.

וביום רביעי. שיחת טלפון מהילה – חשבתי שהיא מתכננת משהו לשבע ברכות של רויטל יום אחר כך, אבל במקום זה כמה מילים שלא יישכחו – "הודיעו עכשיו שכפיר נהרג" ומיד הלם, ובכי, וכמו סרט כל ההיכרות איתך עוברת מול העיניים, והלב מסרב להאמין, והמוח גם... אני לא אדם שבוכה בדרך כלל, אבל מאז לא הפסקתי.
כל כך אהבתי אותך, וכל כך חיכינו לך שתחזור... הייתי בטוח שתחזור.

אהבנו אותך כפיר. מאוד מאוד. אהבנו ואוהבים.

התרגשנו ממך, ומההצטרפות שלך למשפחה, אתה פה כדי להישאר איתנו תמיד, אולי בעמדה שונה קצת אבל תמיד.

תודה על התקופה הזאת שנכנסת אלינו, ושימחת את נעמה ואותנו כל כך הרבה.

מתגעגע בטירוף.
(שי אח של נעמה)

תכלת שרייבר

​

יום שישי בצהריים, יושבת לי בבית ושומעת את השיר שלום עליכם ברמקולים. המלאך שאני רוצה לספר לכם עליו הוא, כפיר יצחק פרנקו ארוסה של חברתי היקרה נעמה דופלט, שנפל בקרב בעזה. את משפחת דופלט, זכיתי להכיר ולהיות חברת נפש,בזכות המניין שיש בשכונה שלנו. ההיכרות עם כפיר הייתה קצרה, כל כך שמחתי, לשמוע את הבשורה המשמחת-על פגישתם, והקשר שלהם: זכיתי, לראות כמה שמחו האחד בשנייה, התרגשו לקראת בניית הבית המשותף שלהם. את כפיר, ראיתי פעמים בודדות, ואני זוכרת בעיקר, את החיוך, והברק בעיניים.שזהה כל כך לחיוך של נעמה, מעין שובבות ורצינות בו זמנית. שהשרתה ביטחון, שהכל יהיה בסדר. אפילו, במוצאי שבת אחת, נשארתי להבדלה, בהובלתו של כפיר. וראיתי איך הוא מברך, את חיילי צה''ל בדבקות. "הצליחנו, הצליח חיילינו הצלח מדינתינו". ואני, מתפללת יחד איתו, מבקשת ממנו שעכשיו, כשהוא קרוב לכיסא הכבוד,יגיע עד לבורא עולם ויבקש ממנו די לצרותינו. ושמכאן, יהיה רק טוב, לעם ישראל! הילדים שלך נעמה אהובה שלי, אני רוצה לבקש בשבילך ובשביל כל המשפחה נחמה גדולה, אני משתתפת בצערך. ואני בטוחה, שכפיר דואג לך מלמעלה, כי הוא היה מלאך, גם בחייו. אני אוהבת אותך עם ישראל חי, תכלת (חברה של משפחת דופלט).

מרים כהן

​

בין השאר, כפיר היה גם המדריך של אחים שלי התאומים. הם לא היו מגיעים הרבה בשום שנה, אבל אתה לא ויתרת עליהם אף פעם. היית מתעקש עליהם ממש. השאלה הקבועה שהיית שואל אותי כל שלישי וכל שבת וכל פעילות סניפית אחרת, כל פעם באופן קבוע עד כדי כך שאני זוכרת בדיוק את הטון והאינטונציה שהיית שואל אותי: "איפה אחים שלך, תביאי את אחים שלך". 
והיו גם המון פעמים שהיית מגיע פיזית לאסוף אותם מהבית וככה מכריח אותם לבוא. אני זוכרת שהיית דופק לנו בדלת, ואבא שלי היה פותח ומדבר איתך קצת בזמן שאתה מחכה שהם יתלבשו ויבואו איתך, כי כמובן הם לא תכננו ללכת, אבל כשראו שאתה נשאר ולא מתכוון ללכת לשום מקום בלעדיהם, לא היה להם נעים והם היו מגיעים איתך, והיינו הולכים ארבעתנו לסניף ותמיד הייתי מרוצה כשזה היה קורה. 
אני זוכרת שבשבתות בצהריים לפני פעולות אני ואחותי היינו צוחקות עליהם: "למה אתם לא לבושים? כפיר בא עוד מעט, יאללה תתארגנו"
בסוף הם למדו להגיע לבד..

תאיר פרנקו

דברים שלא הספקתי לומר לך

הזיכרון הראשון שלי מהעולם הזה הוא איתך. 
הייתי בת שנתיים ו11 חודשים. אמא אמרה לי לשבת עמוק בספה ולא לזוז. אז עליתי על הספה הענקית וישבתי עמוק עמוק בתוכה ושלחתי ידיים קדימה. ואז אמא שמה אותך בידיים שלי ואמרה לי, אל תזוזי, שלא יפול. והחזקתי אותך בחרדת קודש, פחדתי לנשום. הרגשתי שיש לי משהו ענק בידיים, שצריך לשמור עליך מכל משמר. אבל לא התאפקתי, אז נתתי לך נשיקה במצח. ובדיוק את הרגע הזה אבא הצליח לתפוס בצילום. 
ומאז אני שומרת עליך, שלא יקרה לך כלום. שלא תיפול, שלא תקבל מכה, שלא תשרט, שלא יפגעו בך, שלא יעליבו אותך. 
לא שזה מנע ממני לריב איתך מכות, שתמיד ניצחתי אותך עד שיום אחד לא. ביום אחד נהיית חזק ממני הרבה יותר, אז הפסקנו עם המכות כי לא רצית להכאיב לי והתחלנו לדבר.
והבנתי שהאדם עם העצות הכי טובות בעולם, חולק איתי בית.

ערב שישי אחד הייתי עצבנית ועצובה. ושאלת אותי מה קרה. את יכולה לספר לי, אני אח שלך. אז אחרי שביקשת שוב ושוב, סיפרתי לך ובכיתי ואז אמרת לי, את כל כך שווה, את כל כך הרבה יותר מזה. את חזקה ומגיע לך טוב ויהיה בסדר. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאם אתה אומר את זה אז כנראה שזה נכון. ופתאום כל הסיטואציה העצובה שלי נראתה לי כל כך שטותית ומצחיקה. אז צחקנו עליה מלא. 
אתה מראה לי את הצד הכי יפה של החיים. יהיה בסדר. וכבר עכשיו טוב, אמרת לי. 

אתה יוצא מהחדר שלך ותמיד שואל אותי, איך החולצה? ומה יש לי לומר. יש בכלל משהו שלא יפה עליך? אבל בעיניך, אני מבינה גדולה בנראות ואופנה. וואלה תחליף למכנס הכחול. שים נעליים בהירות. עכשיו מושלם. 

בבית שלנו, לא תמיד קל להסביר בצורה יסודית סיטואציות ומושגים ישראלים. היינו ביחד בזה. 
אבל את ההסברה אתה עושה בצורה הכי טובה שיש. עם כבוד גדול כל כך להורים שלנו. עם הסבלנות הכי שבעולם. תודה על זה וסליחה שלפעמים השלכתי עליך את מלאכת ההסברה. רק כי אתה עושה את זה הכי טוב. כי אתה באמת רוצה שיבינו. 

אתה האדם הכי חזק שאני מכירה. הכי שמח שאני מכירה, יש בך שמחה אמיתית וטהורה. שרק החיוך שלך מתוך תמונה עושה חם בלב. 
תשאל כל אדם שאני מכירה בחיים, כל אדם שפגשתי, כמה שאני גאה בך. תמיד הייתי ותמיד אהיה. תמיד משוויצה בך. בחוזק שלך. בעוצמה שלך. בשמחה שלך. בחיוביות שלך. בפשטות שלך. במי שאתה. 
כשהיה יוצא לנו ללכת ביחד ברחוב, הייתי הולכת בכזה גב זקוף. כששואלים אותי אם במקרה אני אחות של כפיר, כי אני דומה לך, אני מתלאת בכזאת גאווה. תודה, זאת מחמאה בשבילי להיות דומה לו, אני אומרת. ובלב אני חושבת, הלוואי שאהיה דומה גם קצת פנימית. 

כמה אנחנו מחכים לשישי בערב איתך. לצחוקים. לחוויות שאתה מספר לנו. לשמוע התמודדויות שלך עם סיטואציות הזויות. איך העברת שלושה ימים בחורף של רמת הגולן בשביל לחלץ טנק מהבוץ. 
אבל בסוף הצלחת. לא וויתרת.

הצבא גרם לזה שכל שניה איתך יקרה כל כך. צריך לחלק את הזמן בית בין המשפחה, חברים, ארוסה ושינה. אז ויתרת קצת על השינה, כדי לתת מעצמך לכל מי שצריך ממך. 

בשנים האחרונות, לצבא היה הכי הרבה ממך. אבל זה היה בסדר מבחינתך, כי האמנת במה שאתה עושה בלב שלם. כשיצאת למלחמה הזאת, אמרת לאמא שזאת מלחמה צודקת. שהולכים להחזיר את ישראל השלמה. שאנחנו סוף סוף מרימים את הראש מול האויבים שלנו. שיהיה טוב. 
שהעם שלנו יהיה מאוחד עכשיו. 
הלוואי שאתה צודק גם הפעם. 

אתה נשמה מושלמת שהגיעה לעולם לא מושלם.
תודה על כל דקה איתך. תודה על כל מילה שאמרת לי, שהלוואי הייתי חורטת הכל בזיכרון.

מבטיחה לך לשמור על המשפחה שלנו. על ההורים שלנו ועל תאיר. 
אני יודעת שאתה איתי, בלב, ולמעלה ליד בורא עולם. 
תודה על הזכות להיות אחותך. 

אוהבת אותך לנצח, אחי הקטן.

---------------------------------------------

ליבי חלל בקירבי
אין לי מה לומר אתה איש אמת. 
כל כך אהבתי את האמת הזאת, כשדיברת איתי לא לקחת מילה חזרה. אמרת לי הכל בפנים, בצורה חמה, מצחיקה.. 
הערכתי אותך מכיתה ז׳ כשהייתם עוד משחקים עם חרבות מעץ כל החבר׳ה של מקו״ח בנעם. וקינאתי בזה שאשכרה הייתם אמיתיים אחד עם השני. ורציתי ממש להצטרף…
ואז הצטרפת לסניף, והיינו לחברים. סוג של מדש״ים אפילו לאיזו תקופה. מסעות סמינריונים מנגלים אצל אוריה. תמיד היה בך כח אצור. לא שיטפת את כולם במה שעובר עליך. ובפעמים שנתת לי הצצה הייתי מלא התפעלות. 
אתה איש אמת.  
הכל ברור. תהליכים עומק. היה לך דעה לכל דבר ולא פחדת בכלל לומר לאנשים מה אתה חושב עליהם אבל היה לך תכונה נפלאה ששמרת על הדברים אצלך, ורק אם הרגשת שהמרחב בטוח. שהשני יקבל אמרת לו את מה שאתה חושב. 
זכיתי להיות מאלו שאמרת להם מה אתה חושב. 
והקול הזה יחסר לי. 
איזה חיוך דיבילי יש לך על הפנים כשעשינו שטויות או כשאמרת משהו דיבילי. חח איזה עינים…
כפיר קח את האמת שלך ותגיד לכולם שם למעלה מה צריך לקרות. תנהל את השמיים! תגיד לאברהם אבינו לבכות חסד על העם שלו. תגיד ליצחק אבינו להשפיע בגבורה ולתת כח לחיילים שלנו!  ותגיד ליעקב אבינו שהגיע הזמן כבר לתפארת עוזינו. לצור בית מקדשנו!
תגיד לאבא שבשמים שזה מספיק! מספיק אנשים גיבורים מתו על המלחמה הזאת! כל אחד שמת הוא אחד יותר מידי! 
כפיר. תשאג!!!